כפות רגלייה אומרות שיר – תיאור מקרה
ז' היתה בעבר המורה שלי לפיתוח קול. לאחרונה ניפגשנו והחלטנו להחליף שיעורים וידע על בסיס קבוע.
אני אתן לה שיעורי אינטגרציה תיפקודית ואילו היא תחזור ללמד אותי פיתוח קול ומוסיקה.
אחד הנושאים החביבים על מורים לפיתוח קול , מנצחי מקהלות וכל העוסקים בזמרה ( בעיקר מהאסכולה הקלאסית ) הוא נושא התמיכה הגופנית של הזמר בקולו . במובן הגופני הקול מתקשר לאברי הנשימה, מיתרי הקול וחללי ההדהוד, כשאת התמיכה נותנים הסרעפת, אזור הבטן ושרירי הגב התחתון.
ישנן תפיסות שונות של רעיון התמיכה על ידי מורים שונים ובסך הכל אני חש שאצל רוב המורים שהכרתי ההבנה של מושג התמיכה כמשהו דינאמי אינה קיימת או לוקה בחסר. במקרים רבים כאשר שאלתי כיצד ניתן להשיג תמיכה זו התשובות ששמעתי היו מאוד לא ברורות ועוררו בי את הרושם שהם אינם יודעים. הדימוי הגופני העולה ומתברר מהסברים אלו מקוטע כיוון שהמיקוד הוא בבטן , בסרעפת ובמיתרי הקול, ואינו קשור לדימוי עמוד השדרה והשלד על שריריו בעת הזמרה. למצער כשכבר ישנו דימוי שוטף ורצוף יותר הוא סטטי וחסרה ההבנה שיציבה היא דבר דינמי, ושעמידת הזמר בעת הביצוע הקולי קשורה גם לשמירת שיווי המשקל.
לאחרונה התרבו השיחות ביני לבין ז' בנושא והחלטתי לנצל את השיעור הקרוב שאתן לה על מנת לפתוח לה פתח לכיווני חשיבה חדשים ולפתח את המושג של דימוי דינמי – רצוף, במקום זה הסטטי – מקוטע. כאמור, דימוי זה מתייחס לקשר בין חלקי השלד השונים, ולתיאום השרירי המאפשר לשלד להיות במצב של שיווי משקל רופף אך נוח.
באשר לז' עצמה – היא מאוד נהנית משיעורי האינטגרציה ומוצאת בהם עולם עשיר שהיא ממהרת לנסות ולתרגמו לתלמידיה באמצעות תרגילים. יחד עם זאת, הרושם שלי הוא שיש בעיניה דרך נכונה ודרך לא נכונה לעשות דברים, ולכן היא מתרגמת את השיעורים לתלמידיה בחזקת "כזה ראה וקדש". האם אצליח לעורר בה את החשיבה והתפיסה הדינמית של התנועה , הפעולה ואופן הפתרון של תהליכים ? נראה .
בפגישתנו האחרונה נזדמנה לידיי ( תרתי משמע ) ההזדמנות : כאשר ביקשתי ממנה להלך בחדר גיליתי כי כאשר היא דורכת על כף רגלה הימנית ובעת שהמשקל עובר אליה, כף רגל זו אוחזת את הרצפה באופן כזה שהיא אינה דורכת כמעט על שוליה הפנימיים של כף הרגל . היא עושה תנועה קטנטונת של הקרסול החוצה אל הצד החיצוני של כף הרגל . חשבתי שחייבת להיות לכך משמעות והשפעה על האופן בו היא מארגנת את החזה ועל החופש שיש לה לנשום ולשיר, כיוון שאם האגן ויתר השלד מסתגלים לדריכה כזו ישנו כנראה פיצוי תנועתי בחזה, כך ששרירי החזה לא יהיו משוחררים באופן מלא להפקה הקולית. לא אכנס כאן לפירוט מלא של מה שעשינו מבחינה טכנית בשיעור ואתאר את המהלך הכללי של הדברים .
ביקשתי ממנה לשים לב למדרך הרגל ולחוש האם יש שוני בין שתי הרגליים . איזו רגל יותר נוחה למדרך? עם איזו רגל יותר נוח לה להתחיל את התנועה קדימה ? ז' בשלב זה להפתעתי אמרה כי נוח לה להישען על רגל ימין ( הייתי משוכנע שעם מדרך לא מלא ואולי אף חסר יציבות כמו ברגלה זו , תרגיש לא נוח להשתמש בה כרגל הנשענת). לא גיליתי בהתבוננותי בה שיש תנועה שונה בין שני צדי האגן בעת העברת המשקל ובעת ההליכה למרות שציפיתי לראות תנועה כזו מן הטעם שהישענות על כף הרגל בצורה זו אולי מחייבת פיצוי ואיזון שיווי המשקל על ידי העברת האגן לאחד מן הצדדים . עם זאת ראיתי שהיא מתנועעת כאשר החזה אינו נע באופן מלא, והיא מחזיקה אותו מאובן קמעה ואת ידיה צמודות מעט אל הצלעות משני הצדדים .
בחרתי להמשיך את התהליך בשכיבה על הגב על מנת לנטרל את ההשפעה המלאה של כח המשיכה על השלד בזקיפה ולבחון את תחושת המשקל של הרגלים בהרמה ובחינת תנועותיהן השונות בתוך המפרק . בכך ציפיתי לגלות האם היא נשענת בשכיבה יותר אל כיוון עצם הזנב ( ואז רגלייה תהיינה כבדות יותר להרמה ) . שתי רגלייה לא איפשרו כמעט הרמה וגבה היה במצב קל אך קבוע של אקסטנציה ולכן חיפשתי מה היא כן מאפשרת לעשות איתן וגיליתי כי רגלה השמאלית מאפשרת תנועה אופקית החוצה ופנימה של הירך. באמצעות תנועה זו התחלתי לעבוד ולחפש את המצב הנייטרלי של הרגל , ממנו אוכל לעבור לתנועות אחרות סמוכות.
בשלב זה לא היה כל שיתוף של האגן או מרכז הגוף וניכר היה שהיא נושמת באופן די רדוד . בדקתי את תנועת כף הרגל בקרסול פנימה והחוצה ורגל זו אכן איפשרה יותר תנועה אל השוליים החיצוניים כפי שהיה בעמידה .
החלטתי לברר את התנועות בקרסול במנחים שונים של הרגל, עד להעמדה מלאה על כף הרגל. לבסוף, כאשר בעמידת הרגל הקרסול נע חופשי יותר לשני הצדדים, ביקשתי ממנה לשים לב ובהדרגה לעזור לי מעט ולהניע את הקרסול בעצמה, כך שכף הרגל עוברת להישען פעם פנימה ופעם החוצה. ביקשתיה להעמיד את שתי כפות הרגליים ולעשות בשתיהן אותו דבר, כלומר להישען אל השוליים החיצוניים וחזרה למצב הנייטראלי . כאשר החלה לעשות זאת היא עדיין היטתה את הברך החוצה בכל פעם ( בשתי הרגליים ). תוך מגע עדין שלי בברכה הימנית, שאלתי אותה האם היא יכולה להתנגד קלות בברך כך שהיא תלך הפוך ובאופן מנוגד לתנועת הקרסול (משמע פנימה). היא תפסה זאת מיד, וברגע זה החלה גם תנועה משתפת באגן , בצלעות ובבית החזה. שאלתי אותה האם היא מבחינה שיש בבית החזה תנועה דומה לתנועת הכפיפה הצידית שלמדה באחד השיעורים האחרונים, והיא אישרה שהיא מבחינה בכך .
כיוון שרציתי לשלב את הלמידה בדימוי מלא יותר ומוכר ( מפעמים קודמות) של הכפיפה הצידית , החלטתי לבדוק האם כאשר אאריך את ידה הימנית כלפי מטה החזה ינוע שמאלה, בכפיפה צדית ימנית . לאחר עבודה מאוד עדינה בהארכת היד, ולאחר מכן בהארכת שתי הידים למעלה לסירוגין, היא החלה להניע את האגן כך שנוצרה כפיפה כל פעם בצד אחר של הצלעות . ביקשתי ממנה לבדוק איזו תנועה של הקרסול יותר מתאימה לתנועת הכפיפה הצדית: החוצה או פנימה (של רגל אחת ושניה) ? היא ניסתה את שתי התנועות וגילתה שהישענות על השוליים החיצוניים של כל רגל יותר נוחה כרגע ומשתלבת עם התנועה של הכפיפה .
לאחר מכן בעבודה עם הראש, עקבתי אחר התנועה בתמיכה מהקודקוד אל החוליות ( כאן אני מתכוון לתמיכה עדינה שמורים אחרים קוראים לה לעיתים דחיסה ). עמוד השדרה שלה איפשר תמיכה ודחיסה שמאלה יותר מאשר לאמצע או ימינה כך שכפיפה צדית של צד ימין עדיין נידמתה לי כיותר נוחה לה.
בישיבה המשכנו עם תנועות הקרסוליים, וכאן ראיתי שהיא מגלגלת את האגן קדימה מעט כאשר היא לוקחת את הקרסוליים החוצה . האם היא שמה לב שיש קשר בישיבה בין מה שקורה בכפות הרגליים לבין התנועה באגן ובחזה? היא אישרה שהיא מבחינה בכך והחלה לזקוף גם את הראש, לאחר שביקשתי ממנה לעקוב עם העיניים אחר המסלול שעושים הפנים . האם היא יכולה לעשות את התנועה המשלימה לכיוון השני (דהיינו כפיפה) ? היא החלה לקחת את הקרסולים פנימה ובאותה עת להתקפל ולהרכין את הגו. כאן ביקשתי ממנה להתחיל לעקוב עם עיניה ולחפש להביט אל כיוון הבטן או אל בין הרגליים .
כאשר היא נעמדה על רגליה בשנית , היא עמדה אחרת לגמרי , פניה היו שקטים ונינוחים , עיניה מאירות ומרוככות, והיא התייצבה על שתי כפות-רגליה בצורה מלאה . חזה נע בקלות עם כניסת ויציאת האויר וניכר היה שהעמידה הפכה להיות פעולה שאינה מצריכה משאבים מיוחדים ומיותרים . היא החלה ללכת וכאשר שאלתי אותה האם היא דורכת אחרת על כפות הרגליים היא אמרה שהיא מרגישה את רגליה שונות לגמרי ונחות פרושות יותר על הרצפה . ביקשתי ממנה לנסות ולחוש האם כתוצאה מכך היא נושמת אחרת והיא אמרה שהיא מרגישה את חזה נע באופן יותר מלא וללא המאמץ הרגיל . הפניתי את תשומת לבה לקולה שהיה שקט אך מלא , האויר עבר חופשי מן הריאות אל מיתרי הקול והחוצה והיא לא אימצה את גופה בניסיון להפיק קול . היא אמרה שעכשיו היא מבינה שכפות הרגליים חשובות מאוד לתמיכה ולקול . ביודעי שהיא נוטה לתפוס דברים כתשובות מוחלטות וסופיות לבעיות שונות , ביקשתי ממנה לשים לב שהעמידה על כפות הרגליים עשתה משהו שונה לאופן בו האגן מאורגן ולאופן שבו בית החזה אינו צריך להיות מוחזק, ולידיה שהיו מונחות בנינוחות, ולראשה שהתנוסס לו בקצה העמוד בגאווה אך ללא מתח מיותר. עכשיו לאחר שחשה בכל זה היה לה בסיס תחושתי מוצק יותר, ולי היה קל יותר לדבר איתה על נושא התמיכה והזמרה והקשר שלהם ליציבה . אני עדיין חושב שנצטרך לעשות שיעורים אחדים, בתקווה שבהדרגה תוכל לראות שהסוד אינו בתרגיל זה או אחר או באיבר זה או במשנהו אלא במנעד המלא של השימוש בעצמנו, ושמנעד תנעתי ודימויי מפותח יותר מאפשר מנעד קולי מלא, חופשי ועשיר יותר .
על מנת לשיר בחופשיות השלד צריך לתמוך את עצמו, ובכך לאפשר עזיבה של שרירים שעד כה החזיקו את החזה במצב שאינו מאפשר נשימה מלאה. הסרעפת אף היא אינה יכולה לעשות את עבודתה כאשר אנו עסוקים בדימוי בו התמיכה חסרה את הקשר ליציבה כולה . כאשר אנו עומדים בצורה אשר אינה נותנת לשלד תמיכה , אנו מתאמצים לשיר ודוחפים יותר חזק את הסרעפת במטרה להפיק קול , מאמצים את שרירי הצוואר, וחלל הגרון והפה מתכווצים ומתאמצים. בצורה כזו, למרות כל הכוונות הטובות , קולנו אינו זורם בחופשיות, וכל אימון של חללי ההדהוד ומיתרי הקול מלווה במאמץ, שמנסים לפתור אותו בתרגול נוסף של אותם איברים . בצורה זו אנו מגיעים לבסוף לפגיעה במיתרי הקול אשר מאבדים גמישות והפעלתם מלווה במתח הרסני .
שיטת פלדנקרייז היא כלי נפלא לאפשר לנו מחד להתפתח כמורים המעונינים לשפר את היכולת לדבר באופן שאינו מאמץ את קולנו ומעייף אותנו, ומאידך, כמו שז' מגלה בהתלהבות , כלי נפלא לשיפור היכולת של זמרים לגלות מחדש את קולם .
