כמה מכם זוכרים את חווית הלמידה בינקות ובילדות ? לא למידה מול הלוח או כשצריך לחקות ולשנן , אלא זאת של הילדות המוקדמת ?
אם תתבוננו בתינוקות תוכלו להבחין במה שנראה כלפי חוץ כמשחק אינסופי : הם מנופפים בידיהם ללא יכולת של תנועה עדינה ומופרדת יותר ולא יודעים עדיין שהדבר הזה שמתעופף מול עיניהם שייך להם ובודאי עדיין לא יכולים לשלוט בו . אבל הם מרגישים אולי משהו כמו :"משהו קורה בתחושה שלי בגב ובגוף כאשר אחר כך אני רואה את שני הדברים האלו מתעופפים מולי " , כך חושב או חש אולי התינוק ויוצר בהדרגה קשר בין התחושה לפעולה ומבין שהידיים שייכים לו ותוך כדי התנסויות מכוונות וחודרות ונשנות , באמצעות משחק וגילוי עניין אמיתי – רוכש שליטה על תנועות ידיו .
זהו תהליך למידה מורכב והרבה יותר קשה מכל למידה מאוחרת יותר בחיים כגון זו של בית הספר או האוניברסיטה – זוהי למעשה הלמידה האורגנית המהווה בסיס ללמידה המאוחרת , ובסיס להתפתחות החשיבה .
תהליכים דומים לזה מתרחשים ללא הרף בשנות החיים הראשונות בהם אנו במקרה עושים משהו תוך כדי משחק ( כמו כשעוקבים אחר משהו עם המבט על התקרה ו.. הופ . מתהפכים על הבטן ולאחר מכן מתחילים לחפש את החויה באופן יזום וכך רוכשים שליטה) ולאחר מכן לומדים לגרום לחוויה ולפעולה לחזור על עצמה ולהפוך את היכולת לשלנו.
למרות שזהו תהליך מורכב הוא אינו קשה במובן שאנו מכירים , הילד או התינוק אינם מאמצים את עצמם באופן מיותר ושאינו יעיל כמו שבדר"כ מבוגר עושה כאשר הוא לומד לפעול בדרך חדשה , הילדים משחקים וחוקרים והופכים להיות אנשי מדע אמיתיים כאשר הם משמשים הן כחוקרים והן כמושאי החקירה .
למשל , נסו להיזכר כמה קשה היה ללמוד לקרוא: צריך לדעת להבחין בין שמאל וימין , למעלה ולמטה ובנוסף לקשור בין תנועות העין המסתכלת לאצבע המצביעה על הכתוב והמילול של המילה ועוד פעולות שהצריכו למידה מוקדמת והכנה רבה שלא זכורה לנו או נראית אפילו כלמידה .
הבעיה היא שכמעט כולנו כבני אדם לא ממשיכים את תהליך הלמידה ומאבדים קשר עם יכולת הלמידה והקלות והרווחה המלווים אותה , וזאת בגלל מספר סיבות אפשריות : בילדותינו עוצרים אותנו על ידי הגבלת תנועותינו ( אל תרוץ , אל תקפוץ ואיסורים אחרים הקשורים לחקירת גופנו וסביבתנו ) , בהתאם למה שמקובל או לא מקובל בתרבות שלנו ועל פי הפחדים והאיסורים הנובעים מן ההיסטוריה האישית של אלו המגדלים אותנו . נזיפות על מעשים טבעיים שלנו כילדים עלולות לגרום להדחקה של כאב יחד עם המחשבה על חקירת עצמנו ופעולותינו וכך אנו מפסיקים בהדרגה לחפש דרכים חדשות לנוע ולפעול ומשתמשים באותם מספר תנועות ודרכי תגובה או פעולה כלפי רוב המצבים בחיים .
הסיבה השנייה האפשרית נעוצה אולי במבנה המח ומערכת העצבים האנושית הפועלים כך שברגע שלומדים משהו באופן מסויים נוצרים מסלולים עצביים המחברים בין מקום למקום ומרגע זה אנו נעמיק ונשתמש בפעולות החוזרות ומשתמשות במסלולים עצביים אלו – בצורה הזו אנו מסננים ומפסיקים לחקור ולחפש אלטרנטיבות לפעולה ולתנועה ונשארים במסגרת המוכרת .
יחד עם זאת ישנם אנשים – בעיקר מתחומי האומנות – בהם נדרש תהליך מתמשך של גילוי עצמי ועצם תהליך היצירה והביטוי תלויים בשימוש של האמן בתהליכי פעולה חדשות – שממשיכים את תהליך הלמידה במהלך חייהם גם אם לא תמיד משתמשים בגופם באופן יעיל ויצירתי יותר .
בעלי חיים שונים מהאדם . מצד אחד הם לומדים מהר יותר ובפרק זמן שנע בין כמה שעות לבין כמה ימים או חדשים קצרים מאוד ( תלוי באיזו חיה מדובר ) , הם לומדים את כל הדרוש להם מעכשיו ועד לסוף חייהם , לפיכך גם תקופת התלות במגדליהם קצרה מאוד. מצד שני לאחר תקופת החניכה או הלמידה העצמית הקצרה , המוח ומערכת העצבים מאורגנים כך שלא ניתן כמעט לשנות יותר כלום , במילים אחרות – אי אפשר ללמוד כמעט שום דבר חדש.
החיסרון הגדול של האדם הוא בתקופת התלות הארוכה שלו בסביבתו במשך פרק די ארוך של חייו . יחד עם זאת בכל הקשור ליכולת לשנות וללמוד לאורך המשך חייו , יש לאדם יתרון עצום כיוון שמערכת העצבים שלנו ומוחנו בנויים כך שלאורך זמן רב וגם לאחר סיום הגדילה הפיזית , ניתן לשנות נתיבים של מידע עצבי במוח ובעצם , ללמוד .
כיום ידוע שמוחנו עוצב והתפתח לגודלו העצום ויכולותיו המופלאות בעיקר על מנת לחשב תנועתיות מורכבת שהצריכה עמידתנו הזקופה ונשיאת גופנו כנגד כל המשיכה בתנוחה אנכית .
מה שממפה את מוחנו והופך אותו לאיבר המשתנה תדיר בכל גיל היא התנועה ובמדוייק יותר – תנועה עם קשב, דבר שרובנו מפסיקים לעשות בגיל מוקדם מאוד יחסית. לכן שיטת ענת בניאל לילדים עם צרכים מיוחדים ושיטת פלדנקריז למבוגרים יכולות לעבוד כל כך נפלא כיון שהמומחיות בהן היא של גילוי התנאים הייחודים ללמידה ועוררות המוח לשינוי ושימוש בהם בצורה מעשית יישומית לצורך שינוי בכל מצב בריאות או עיכוב התפתחותי.